את מסיבת הברית המאוחרת של נירו סיימה מיתר עם שלל נאה של חמישה בלוני הליום, והכריחה אותנו לסחוב אותם להורים שלי.
כשיצאנו מבית סבא וסבתא, שכנענו את מיתר שההליום מתפוגג וכדאי לה להפריח אותם כאן ועכשיו לשמיים.
מיתר חילקה את הבלונים בין כל הילדים. דין, אחייני הבלתי-נלאה, התעקש לבדוק מה קורה כשמפריחים בלון מתחת לעץ ונקרע מצחוק כשהבלון נתקע בענפים, בערך שלושה מטרים מעלינו. החיוך שלו התאדה כשהעליתי את לחן על הכתפיים: הסולם האנושי המורכב מאחד עוגיג (שאינו מן המאותגרים אנכית) ואחת ז'לובה מתפתחת, צלח בקלילות את האתגר והבלון חזר לידיו של דין, שהפעם התעקש לא לוותר ולקח את השורד איתו הביתה.
השיא מבחינתי היה כשמיתר החליטה סוף סוף לשחרר את אחרון הבלונים, קצת מדולדל, שהמריא באוויר ונעצר בריחוף סמוך לקומה השניה של הבניין. ההגיג המיתרי לא איחר להגיע:
"היי, תראו, לבלון הזה יש פחד גבהים!"
